טג'יקיסטן על הרים ואנשים כתב וצילם : אריאל אמיר הר קומוניזם ( )7495

Transkripsi

1 טג'יקיסטן על הרים ואנשים כתב וצילם : אריאל אמיר ר כס פמ יר הר קומוניזם ( )7495 הרי גיסר "כן, ההרים יפים, אבל אוכל - אין "... כך סיפר לי הגולה הטג'יקי בתשובה לשאלה למה עזב את ארצו. זו הייתה היכרותנו הראשונה עם המדינה הקטנה הממוקמת בין אפגניסטן לאוזבקיסטן, שהרי הפמיר העצומים חוצים אותה לרוחבה. רוב הטג'יקים שפגשנו לא האמינו למטרת בואנו : טיפוס הרים. "מה יש לכם לחפש שם? זהב?" "לא, אנחנו רק רוצים לטפס על ההרים". "אבל בשביל מה?" הם לבטח לא היו מבינים את התשובה הסטנדרטית של מטפסי ההרים " - כי הם שם "... נשארנו חייבים לה תשובה.

2 שבוע לפני הטיסה פרסם משרד החוץ אזהרה: ארגון אל-קאעידה פעיל בטג'יקיסטן, לא מומלץ לנסוע. אבל כמה עשרות קילוגרמים של מזון כבר היו מסודרים בארגזים, והררי הביורוקרטיה שהיה עלינו לעבור כדי לקבל אישור להיכנס למדינה ולטייל בה כבר היו מאחורינו אין דרך חזרה. בטיסה התלבטנו בנוגע לזהות שנאמץ שם: אולי איסלנדים? הולנדים? החלטנו שנהיה צרפתים. כבר לפני הנחיתה היה ברור לנו שזו לא פריז אורות דושנבה, עיר הבירה, העידו על כפר קטן, לא על בירה של מדינה. הכביש משדה התעופה המאובק והזעיר הוביל לרחובות מאובקים לא פחות, בעיר שנבנתה לפי מיטב המסורת הסובייטית: רחובות ישרים ורחבים, כבישים בלויים שעליהם נעות מכוניות רוסיות עתיקות, ובניינים אפורים ועגומים המסודרים כמו חיילים. יצאנו אל השוק כדי להשלים מזון, וכאילו נשאבנו בזמן כמה מאות שנים לאחור נשים צבעוניות עם חיוך עטור שיני זהב התבצרו מאחורי ערמות מלונים עצומים, סוחרי פירות יבשים הושיטו לנו משמשים מלוא החופן לבחינת הסחורה, וילדים עמדו לפני הררי תבלינים בשלל ריחות וצבעים. השוק התוסס והססגוני היה היפוך גמור לרושם הראשוני שקיבלנו בשדה התעופה. כולם רצו שנצלם אותם, מקטן ועד גדול. צרפתים, הא? כן, כן, בדיוק. בבושת פנים ספגנו עלבונות על ההפסד "שלנו" לאיטלקים במונדיאל האחרון, והבנו שלכדורגל אין גבולות... למחרת השכם בבוקר כבר היינו על משאית רוסית ששכרנו, בדרך אל ההרים, נמלטים מהחום והאבק של דושנבה. האזור הראשון שבו טיפסנו, גיסאר, הוא המשכו של רכס פמיר, שהוא המשכו הכמעט ישיר של רכס ההימליה הגבוה בעולם, המכונה לעתים "גג העולם". המשלחת שלנו כללה ארבעה חברים: איגור צינובוי, שהגיע מוכן היטב היישר מטיפוס הרים במערב מונגוליה, מאשה גבעון, הבחורה היחידה במשלחת, רועי הרפז ואנוכי. שכרנו מדריך מקומי רוסי, יבגני, שהרביץ בנו חינוך של אסכולת מטפסי ההרים הרוסים: סיגריות טובות כדי להירדם לפני הטיפוס, וגם כדי להתעורר בבוקר הטיפוס, והוודקה, לפי המסורת הרוסית, היא תרופה אוניברסלית שימושית, החל מטיפול במחלת גבהים וכלה ברגל שבורה. יצאנו לטיפוס הראשון. אחרי חציית קרחון קטן הגענו לסלע חשוף, ורק 00 מ' )אנכית( הפרידו בינינו לבין הפסגה. הטיפוס נעשה כאשר ארבעתנו מחוברים בזוגות; המוביל תוקע עגינות )חתיכות מתכת בצורות שונות( אל תוך סדקים בסלע, ומעביר את החבל כך שאם מישהו נופל החבל נתפס על העגינה. הנקודה הקשה ביותר במסלול נקראת הקרוקס בעגת המטפסים. הגענו לקרוקס של הטיפוס: גוש סלע קובייתי המכונה "הטלוויזיה". מטרתנו הייתה לטפס על הפאה האנכית של "הטלוויזיה", ולדלג מעל תהום אל סלע נוסף. כמה דקות של מאבק, ו"הטלוויזיה" מאחורינו. הנוף 8. כחמישית מאוכלוסיית טג'יקיסטן משתכרת פחות משני דולרים ליום. למרות )ואולי בגלל( העוני, האוכלוסייה המקומית מסבירת פנים, ולא פעם מצאנו את עצמנו מתארחים אצל רועי הצאן אשר פגשנו בדרך, שהציעו לנו את כל אשר להם. 9. משפחה של רועי צאן באזור הפאן. הם התמקמו בשביל המוביל לרבות מן הפסגות באזור, ומכרו למטפסים ממרכולתם המפתה - החל בתפוחים ואבטיחים עסיסיים, וכלה במנות של פילאף,)Pilaf( המאכל הלאומי של מרכז אסיה - שילוב מדהים של אורז שמנוני וירקות. 10. פלגי המים באזור גיסאר נשפכים ישירות מהקרחונים, שלמרגלות ההרים שעליהם טיפסנו, ולכן הם דלים מאוד במינרלים, ובעייתיים לשתייה ללא תוספת מלחים; לקח שלמדתי על בשרי, אחרי שבאחד הלילות קדחתי מחום לאחר ששתיתי ישירות ממי הקרחון. צילם: איגור צינובוי בניגוד למקומות רבים בעולם, המקומיים בשוק התוסס בדושנבה, בירת טג'יקיסטן, שמחו מאוד להצטלם, ואפילו "נדחפו" לתמונות. רועי ניצח את אלוף השוק בשחמט, אבל המקומיים טענו להגנתם שעזרנו לו. הטג'יקים קרובים בתרבותם, שפתם וחזותם לעם הפרסי, וכנראה שמהם אימצו את השחמט, שהוא פופולרי באירן מזה מאות שנים. 7. ילד בכפר נידח על הדרך מדושנבה להרי הפאן. חלקים מהדרך עברו על סעיף של דרך המשי, דרך מסחר עתיקה שחיברה את הודו לים התיכון ועברה בטג'יקיסטן. עד היום ניתן לראות מבצרים ששמרו על הדרך ושימשו מקום לינה והצטיידות לשיירות העייפות טבע הדברים טבע הדברים

3 מהפסגה היה מקסים: מדבר צחיח מצד אחד, והרים ירוקים מצד שני, מעוטרים בקרחונים ובמדרונות מושלגים. במחנה, בסוף היום, יבגני "שטף" אותנו "בשביל מה הבאתם חבל?" טכניקות האבטוח שלנו גרועות, לטענתו, והוא הסביר לנו את הטעויות ואת יסודות תורת הטיפוס הרוסית. למחרת העברנו את המחנה למרגלותיו של קרחון גדול. שני היעדים הבאים לטיפוס קרצו לנו מלמעלה. תרגלנו את הטכניקות שיבגני לימד אותנו בקרבת האוהלים. השתכשכנו במי הקרחון, וצברנו כוחות לקראת הטיפוס הבא: הר,Ular שנקרא על שם סוג של תרנגול בר שחי כאן בהרים. הטיפוס היה ארוך יותר מזה של היום הקודם, והירידה ממנו קשה קודם דרדרת נוראית, ואחר כך חציה של קרחון. שם איגור כמעט איבד את תרמילו, שהחליק על הקרחון ונעצר כמה מטרים מאחד הסדקים הגדולים שבקרח. הללו, המכונים קרוואסים, הם אחד מסיוטי המטפסים: הסכנה העיקרית היא נפילה אל תוך סדק סמוי, מכוסה 1. רועי מותש מהטיפוס בפסגת. Ular יבגני מתעד את הטיפוס בפתק שנטמן בקופסת פח ייעודית בפסגה. באמצעות ה- GPS גילינו שהגובה האמיתי של הפסגה נמוך ב- 100 מ' מהגובה המצוין במפות הרוסיות.. בדרך לפסגתנו הראשונה באזור גיסאר. הפסגות הגבוהות ביותר בטג'יקיסטן נמצאות במזרח המדינה, על גבול קירגיזסטן, ושתיים מהן הן מהגבוהות בברית המועצות לשעבר )הר לנין והר קומוניזם(. בחרנו לטפס באזורים נמוכים יותר ומטופסים הרבה פחות, ואכן במהלך הטיפוס באזור גיסאר לא פגשנו מטפסים אחרים.. רועי חוצה נהר שוצף באזור גיסאר. מקלות ההליכה מקלים מאוד על חציית נהר. צילם: איגור צינובוי 1 יבגני, המדריך המקומי, בדרך לפסגת.Ular בהצטיידות לטיפוס וידא יבגני שקנינו מספיק נקניק, וסחב עמו וודקה וסיגריות גם להרים הגבוהים. יבגני מטפס על ההרים הללו שנים רבות, והוא מכיר כל סלע ומדרון. כמו חתול, גם לו תשע נשמות, והוא סיפר לנו סיפורי "כמעט נפגע" שהיה מעורב בהם. מעט אחרי שחזרנו ארצה נודע לנו שהוא נכנס לתרדמת אחרי שסלעים הידרדרו עליו במהלך טיפוס. למזלו, הוא חזר לעצמו בתוך כמה שבועות. טבע הדברים 5 56 טבע הדברים

4 בענפים טריים, להמרצת הדם. ההרגשה סוראליסטית לחלוטין - בבוקר עוד טיפסנו על קרחון תלול, וכעת אנחנו מזיעים בבית מרחץ רוסי מסורתי... למחרת עברנו לאזור גבוה יותר של הרי הפאן. 150 ק"מ בלבד, אבל דרך העפר הנוראית גרמה לנו לבלות עליה את כל היום בנסיעה אטית. הדרך שבה נסענו היא למעשה אחד הסעיפים של דרך המשי, אותה דרך קסומה שהובילה סחורות, ויותר מכך רעיונות ודתות, בין מזרח למערב. לא הרחק מדושנבה ניתן עוד לראות שרידים של מבצרים שחלשו על הדרך ושמרו על ביטחונם של הקרוונים העמוסים לעייפה בסחורות יקרות, שם שתו שיירות הגמלים אחרי כמה ימים במדבר, וסוחרים סינים, הודים ופרסים נפגשו לעסקים. עצרנו לארוחת צהריים במקום אקראי על הדרך, ולא עמדתי 1 רוב הטג'יקים הם מוסלמים, אך יחסם לדת מאוד ליברלי רבים מהם שותים וודקה, מזכרת מהימים הסובייטיים, וברחוב לא רואים נשים עטויות רעלות. שלג טרי. חריצי הקרח מגיעים לעומקים של עשרות מטרים, וחילוץ מתוכם הוא אחת התרגולות הבסיסיות שלומדים. זוהי גם הסיבה שבעת חציית קרחונים תמיד הולכים קשורים בחבלים ארוכים. הטיפוס השלישי באזור היה טיפוס קרח. בטיפוס על מדרון קרח תלול מבריגים ברגים מיוחדים אל תוך הקרח, כדי לבלום נפילה אפשרית. אל הרגליים מחברים התקנים הנקראים קרמפונים. אלה הם שיני מתכת חדות המוצמדות לחלק הקדמי של הנעל, שננעצות בקרח ונתפסות בו, גם בשיפועים תלולים יחסית. התחלנו את הטיפוס השכם בבוקר, כדי שהקרח יהיה קשה ונוח להליכה, אך ההתקדמות על הקרחון הייתה אטית, וסיימנו את החלק הטכני רק לקראת הצהריים. לאחר שעתיים נוספות של הליכה פשוטה על שלג רך הגענו לגוש הסלע של הפסגה רק עוד כמה מטרים! הנוף הנשקף היה היפה ביותר עד כה, מאחר שזו הפסגה הגבוהה ביותר באזור. היינו מוקפים רכסי הרים שהזכירו לנו שטג'יקיסטן היא מדינה הררית להפליא: יותר מחצי משטחה נמצא ברום שמעל,000 מ'! על כל פסגה בברית המועצות לשעבר ניתן למצוא קופסה שבה משאירים המטפסים פתקים עם אינפורמציה על הטיפוס. כך גילינו שקבוצה של מטפסים רוסיים הייתה כאן לפנינו ב השארנו את רשמינו, ככל הנראה הישראלים )על הפסגה השלנו מעלינו את הזהות הצרפתית והודינו באשמה...( הראשונים שטיפסו כאן, וירדנו אל המחנה. היום עוד לא הסתיים קיפלנו את האוהלים בזריזות, וירדנו אל התחנה המטאורולוגית שהייתה במרחק של כמה שעות הליכה. איוון, האחראי על התחנה, חי בה בגפו מזה 14 שנה, מרוחק מכל יישוב או קשר אנושי. למרות הבידוד, הוא בנה לעצמו בית מדהים מעץ, מפוסל ביד אמן, ומקושט בתמונות ענק מרהיבות שצילם, כולל תמונות נדירות של בעלי החיים שחיים בהרים, דוגמת חתול השלג הנמצא בסכנת הכחדה ונדיר מאוד שהוא נצפה על ידי בני אדם. עייפים אך מרוצים חשבנו שננוח מעט בחום הבית, אבל יבגני חשב אחרת "זמן להכין את העצים לסאונה!". כך מצאנו את עצמנו סוחבים בולי עץ כבדים ומעבירים אותם את הנהר הסוער בתא מתכת קטן התלוי על כבל, ככל הנראה גם הוא מעשה ידיו של איוון. אחרי שיעור בניסור בולי העץ, וכמה שעות עבודה - הייתה לנו באניה )banya( רוסית לתפארת. מדובר בחדר עץ קטן שבו מכל מים גדול המחומם על ידי עצים. תוך כדי הישיבה בסאונה מצליפים בגוף אחוז מתושבי המדינה הם טג'יקים, אך רובם מדברים רוסית, מה שהקל עלינו לתקשר עמם. שאר האוכלוסייה מורכבת בעיקר מאוזבקים, ויש גם מעט רוסים ומיעוטים אחרים.. אחרי יום טיפוס מפרך הגענו לבקתה של איוון. איוון חי בגפו בהרים הללו מזה שנים רבות. הוא עבר לשם עם פרוץ מלחמת האזרחים בטג'יקיסטן. מלחמה עקובה מדם זו פרצה עם קבלת עצמאותה של טג'יקיסטן ב- 199, והיא נמשכה עד צילם: איגור צינובוי בפיתוי - חציתי את הגשר להעיף מבט על הכפר הסמוך. בתחילה הילדים המקומיים ברחו ממני כמו מדיבוק. צילמתי אותם מרחוק, ואט אט הם הבינו שאני לא נושך והעזו להתקרב. כעבור שעה כבר שיחקנו אתם "הרצל אמר", והיה קשה לעזוב... הגענו למחנה הבסיס של הרי הפאן - כמה מבני עץ זרועים בין בולדרים גדולים. נוף מעורר השראה נשקף מפסגת "אנרגיה", הרי הפאן, ואולי הוא המקור לשם ההר. רוב הטיפוס היה במדרון שלג תלול, כאשר לקראת הסוף נתקלנו ברצועת סלעים מתפוררת. טבע הדברים טבע הדברים

5 ופלגי מים צלולים שמשמשים מטפסים )רובם ככולם רוסים( הנחים בין טיפוסים. משמאלנו התנשאה פסגת הצ'אפדרה - מהפסגות הקשות באזור. טיפוס במסלול הקל ביותר אל הפסגה אורך כמעט שבוע, כאשר בדרך עוברים טיפוסי סלע קשים בעלי שמות המייצגים את מראם - הספינקס האימתני, הצפרדע, ועוד. שמנו פעמינו לפסגות גבוהות יותר אך פחות טכניות. הראשונה שבהן נקראת זאמוק מצודה, ברוסית. ואכן, הפסגה נראית כגוש סלע בצור, מוכתם בקרחון מצדו האחד, ובמצוק גרניט מן הצד השני. מסלול הצוק פופולרי מאוד בקרב המטפסים הרוסים הפוקדים את המקום, ואחד מהם סיפר לנו כיצד כמעט איבד את חייו בסופה שהתחוללה במהלך היומיים של הטיפוס. בחרנו להגיע לפסגה דרך הקרחון המשתפל ממנה, טיפוס הדורש טכניקת קרח ולא סלע. ערב הטיפוס, בדרך למחנה בגובה 4,000 מ', החליט רועי, שלא התאקלם היטב לגובה, לחזור בשל תשישות יתר. נשארנו שלושה. יצאנו באיחור, בחמש בבוקר, והתחלנו לטפס במעלה הקרחון שכוסה בקרוואסים רבים. חצייתם הייתה קשה למדיי, ופעמים רבות היה עלינו לעבור את תהומות הקרח על גבי גשרי שלג רעועים, מה שגרם לשימור כמות הגונה של אדרנלין בדמנו. סיימנו לחצות את השלג רק בשעה 4. אריאל בפסגה "הצפונית" של הרי הפאן. ההבדל בין מדרון הפונה צפונה לזה הפונה דרומה הוא דרמתי - מדרונות צפוניים חשופים פחות לשמש, ולכן לפעמים ניתן למצוא את אותם מדרונות מכוסי שלג, בעוד המפנה הדרומי מכוסה צמחייה. גם במקרה הזה היה קר מאוד במהלך הטיפוס, שהתנהל כמעט כולו בצל, ובירכנו על הרגע שבו הגיעו אלינו קרני השמש. צילמה: מאשה גבעון 5. מעבר הרים בהרי הפאן. הפסגה הימנית היא הצ'ימטרגה, הגבוהה בפסגות הפאן )5,487 מ'(, ומשמאל פסגת ה"אנרגיה" )5,10 מ'(. אחרי טיפוס מוצלח על "אנרגיה", ניסינו לטפס על הצ'ימטרגה, אולם סלעים מתפוררים גרמו לנו לפנות לאחור רועי ואריאל בפסגה הגבוהה ביותר באזור גיסאר. הסלע באזור הוא גרניט, סלע יציב וחזק מאוד, ולכן זהו יעד נחשק לטיפוס. צילם: איגור צינובוי. בשיטוט בין אגמי קליקולון פגשנו רועה צאן בלונדיני, שהעלה בנו מיד את האסוציאציה של יוסף וכתונת הפסים. חלק מהטג'יקים החיים בהרים הם בהירי עור ושיער, כך שאין הכרח שהצעיר ממקור רוסי. אחת הכבשים בעדרו הייתה פצועה, והוא הסביר לנו שלפני כמה ימים היא ננשכה על ידי זאב.. נוף מהגבוהה שבפסגות גיסאר. לדברי יבגני, לפני עשר שנים הגיעו קצות הקרחונים שנשפכים מהפסגה הזאת לעשרות רבות של מטרים נמוך יותר במורד העמק - גם טג'יקיסטן סובלת ככל הנראה מנסיגת קרחונים עקב התחממות כדור הארץ. 5 1 טבע הדברים טבע הדברים

6 4 5 שתיים אחר הצהרים שעה מאוחרת, בהתחשב בכך שהיה עלינו לחזור באותה דרך. נותרו לנו עוד 150 מ' אנכית לפסגה, כולם על גבי דרדרת סלעים. החלטתי לא לוותר, ניתקתי את החבל משותפי, ויצאתי בריצה לפסגה. כעבור שלושת רבעי שעה, מטרים ספורים מהפסגה, חלפתי בדרך על פני שני מטפסים רוסים, אולג ולאוניד, שלא הבינו מי התמהוני שפתח במרתון... זוג המטפסים הוותיקים ממוסקווה הצטרף אלינו לירידה. התיידדנו מאוד, והחלטנו לחבור יחד לטיפוס הבא - הר שבאופן אירוני מכונה "אנרגיה". את יום המחרת בילינו בהליכה לאגם עכור עם השם הלא מפתה.muddy lake האגם מנקז את קרחוני האזור, שסוחבים עמם כמות לא מבוטלת של אדמה. לצערנו נאלצנו לשתות ממימיו, בהיעדר מקור מים אחר. באגם הבוץ חגגתי את יום הולדתי, והופתעתי כאשר חבריי שלפו זיקוק יום הולדת שסחבו כל הדרך לשם... למחרת יצאנו לטיפוס מאתגר מרום של,600 מ', ויעדנו לפסגת ה"אנרגיה", בגובה 5,10 מ'. במקור תכננו לטפס יומיים, אבל אולג קבע שמיותר לסחוב אוהל לשם כשאפשר לצאת בחמש בבוקר ולטפס את כל המסלול ביום ארוך אחד. כך מצאנו את עצמנו עולים בזריזות עד למעבר הרים יפהפה בגובה 4,700 מ', שממנו צפינו על זאמוק מצד אחד, ועל סדרת אגמים מרהיבה מצד שני. הגענו לחלק הטכני של הטיפוס: שלג תלול עד הפסגה. בהובלת אולג הטיפוס היה קל יותר, והגענו לפסגה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, לאחר שנעזרנו בחבל שהותירה משלחת קוריאנית על החלק הקשה במסלול. הנוף היה עוצר נשימה עד כדי כך ששכחנו לרשום את שמותינו בקופסה, כפי שנהוג לפי המסורת הרוסית... ירדנו במהירות האפשרית, והגענו למחנה באור האחרון, מותשים. אולג עוד תכנן להמשיך בחושך עד מחנה הבסיס, הליכה של כמה שעות, אבל אחרי כמה כוסיות של וודקה הוא נכנס למרתון סיפורי טיפוסים, וכבר היה ברור לנו ששום דבר לא יגרום לנו לזוז מהאגם המבוצבץ... כשחמש פסגות מאחורינו, יצאנו לנפוש מעט באגמי קליקולון, שראינו ממעבר ההרים. הצטיידנו מחדש במחנה הבסיס, וחצינו עוד מעבר הרים נמוך בהרבה. כעבור יומיים מצאנו את עצמנו בגן עדן אבוד של ממש עשרות אגמים, מהמרשימים ביותר שראיתי מאודי, בצבעי טורקיז מרהיבים, למרגלות צוק מכוסה קרחונים, מכותרים בפסגות סלע משוננות. אוהל בודד של רועי צאן העיד על נוכחות אנושית באזור, ועצים מעוותים בזויות משונות העידו על החורפים הקשים הפוקדים את האזור. חצינו אחו רחב שבו פרות לועסות את שאריות הדשא של קיץ שחון. לפתע שמענו צעקות - רועה צאן נפנף לנו בידו, והזמין אותנו לאוהלו. האווירה תנ"כית לחלוטין הרועה פרס מפת בד על האדמה המכוסה גללי פרה, בסמוך לאוהלו, ואשתו הגישה. נוף צחיח נשקף מפסגת זאמוק )המצודה( בגובה 5,070 מ'. 4. נוף מפסגת זאמוק. חדי העין יכולים להבחין בעקבותינו בשלג, העוקפים את הבקיעים העמוקים בקרחון הנשפך מהפסגה )קרוואסים(. ובהיעדר אפשרות עקיפה, חוצים את הקרוואס בנקודה הצרה ביותר. למזלנו היו הקרוואסים פתוחים וברורים לעין. קרוואסים מכוסים שלג מהווים מלכודת סמויה ומסוכנת. 5. בעמק מכותר בפסגות מושלגות וצוקים של מאות מטרים נמצאים עשרות אגמים המחוברים זה לזה בפלגי מים קטנים. אלו הם אגמי קליקולון, פנינת יופי נדירה ויחידה במינה. גם בצהרי היום, כשהשמש יוקדת, שחייה במימי האגמים הקפואים היא מבחן אומץ )או טיפשות(. מסביב, עצים נמוכים ומכופפים מהרוח יוצרים גן פסלים טבעי, ורק קריאת עוף דורס שחולף מלמעלה מפירה את השלווה. 1. רועי משתכשך במימי אגם רדוד, כמה מטרים מהקרחון שלמרגלות הרי גיסאר. אחרי שבוע בהרים היה כיף להתרענן, אפילו במים קפואים. את הצרחות שלנו שמעו לפחות עד אוזבקיסטן.... חוצים מדרון קרח, בדרך לטיפוס הראשון שלנו בטג'יקיסטן על הר הגיזאק. 59 טבע הדברים

7 את כל אשר להם: נאן, הלחם המקומי בכל מרכז אסיה, מסין ועד קזחסטן, ולמזלנו - יוגורט טרי. אחרי שבועיים של אורז ופסטה, קערת יוגורט ועגבנייה טרייה היו בגדר חלום גסטרונומי, והבטחנו לרועה הצאן בשמחה רבה שנחזור גם למחרת. הארוחה לוותה בתה שחור חזק, עוד סממן היכר של מרכז אסיה. שחינו באגם הגדול מבין האגמים שם, במים קרים עד כאב, וצפינו בשקיעה המרהיבה. כל העמק המדהים הזה היה רק שלנו, כך לפחות הרגשנו, והשתקפויות ההרים במים לא הפסיקו להשתנות ולרגש. המסגד המרכזי בדושנבה הוא מבנה מרשים ומפואר. קיבלנו רשות להיכנס פנימה, ואף שוחחנו עם האימאם. בשנה שעברה החלו לבנות בדושנבה מסגד עצום, שיהיה הגדול ביותר בכל מרכז אסיה, ובנייתו תסתיים רק בעוד חמש שנים. למחרת הצטרפו אלינו לאוניד ואולג, שהספיקו לטפס טיפוס סלע קשה במיוחד בזמן שנחנו, והחליטו להוביל אותנו לטיפוס סלע מאתגר. מדובר בפסגה שמכונה "הצפונית", אמנם רק ברום של 4000 מ', אבל קשה טכנית. בעת שהתחברנו לחבלים שמט רועי את הקסדה שלו, והיא החלה להתגלגל לאורך כמה מאות מטרים במורד ההר. לצערו הוא שוב נאלץ לוותר על הטיפוס, ובילה את מחצית היום בחילוץ הקסדה... אחד המאפיינים של מדרונות צפוניים הוא שהם מקבלים כמות פחותה של שמש, ובטיפוס הזה הדבר בלט במיוחד - הסלע היה קר עד מאוד, והקפיא את הידיים ילדים מציגים בגאווה את הקוראן. הילדים התרגשו כאשר שמעו אותנו מדקלמים את "סורת אלפאתיחה", התפילה שפותחת את הקוראן. בתחילה חששנו מיחס הטג'יקים לישראלים, אולם במהרה גילינו שהם אדישים לחלוטין ביחסם לישראל. בזמן הטיפוס. לאוניד הוביל את המסלול שכלל כמה מעברים יפים של טיפוס סלע מעניין. בפסגה מצאנו את הפתק המסורתי עם שמות המטפסים שהעפילו לפסגה, טמון בחתיכת פח, בתוספת סוכרייה... עוד באותו יום ירדנו אל מחנה הבסיס, ותכננו את הפסגה הבאה שלנו צ'ימטרגה. למרות שמדובר בהר הגבוה ביותר באזור, ברום של 5,487 מ', להעפלה על הפסגה הזאת יש כמה מסלולים לא טכניים מדיי. נאלצנו לחזור לאגם הבוץ המהולל, ובילינו שם לילה נוסף. למחרת התחלנו לטפס במעלה אחד הקרחונים המזינים אותו. תחילת הדרך הייתה בדרדרת הגרועה ביותר עד כה, והמשכה בקרחון בשיפוע מתון יחסית, שטיפס למעבר הרים יפהפה ברום של 4,500 מ'. הגענו ל"סכין" צרה של סלע ושלג, שהובילה היישר לפסגה. התחלנו להעפיל לאורכה, אולם הסלע המתפורר הקשה על מיקום אבטחות מתאימות. בלב כבד ויתרנו על המשך הטיפוס. הקמנו את האוהל על הסכין, בשלג, ובעיתוי המושלם הזה הבנזינייה, אמצעי הבישול שלנו, שבקה חיים. פירוש הדבר - אין יותר מי שתייה, בהיעדר דרך אחרת להמסת הקרח. נראה שמישהו מלמעלה מסמן לנו לרדת מההר... למחרת, השכם בבוקר, הצלחנו להפיח מעט רוח חיים בבנזיניה ולבשל קפה שחור מקרח מומס. ירדנו בחזרה אל מחנה הבסיס. העובדה שלא טיפסנו על הפסגה הגבוהה באזור היוותה סיבה טובה לחזור לכאן בעתיד )נקודת מבט אופטימית...(. בדרך לדושנבה טיפסו הטמפרטורות אט אט והגיעו עד 40 מעלות - כמה טוב להיות בהרים! עצרנו לטרוף כבש במסעדה על הדרך, סוף סוף קצת בשר. את ימינו האחרונים בטג'יקיסטן בילינו בעיקר באכילה העיר בורכה בשפע מסעדות אקזוטיות, כשגולות הכותרת היו מסעדה אירנית וגרוזינית. בביקור במסגד המקומי גילינו את יחסם המתון יחסית של הטג'יקים לדת, כאשר נתנו למאשה, בחורה מערבית ללא רעלה, להיכנס למסגד בזמן התפילה! העיר עצמה מאוד לא מרשימה מבחינה אדריכלית, ולא מתוחזקת משום בחינה... בשירותים במוזאון המקומי, למשל, נאלצנו להשתמש בפנס... האוכלוסייה המקומית פיצתה על כך, ולא התעייפנו מלחזור לשווקים - דבש ניגר לצד ערמות אבטיחים וחיוך שיני זהב שובה לב. פגשנו באקראי גם להקה מקומית המנגנת בכלים מסורתיים, שהסכימה לנגן לפנינו ולשיר שירי עם טג'יקיים שמקורם באזור פמיר. שם, כך הסביר לנו הנגן, הכול נקי - המים, השמש, ההרים וגם המוסיקה. וזו התחושה שעמה יצאנו מהמדינה ההרים יפים, האנשים יפים אז מה עוד צריך? 8 5 טבע הדברים 60